הפיאצה לאומנות
Social Buttons by Linkskuברוכים הבאים לפיאצה לאומנות של חדשות טובות. בעמוד זה תהנו מיצירות אומנות מקוריות שעושות רק טוב.
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
"וראנסי" מאת ליבי זבגין
—————————————————————————————————————————————————
ביום שהגעתי לוורנאסי הייתי תשושה מהנסיעה וציפיתי לגרוע מכל, שמעתי הרבה סיפורים וידעתי שאני הולכת להגיע לעיר הכי מגעילה בהודו. ואכן הדבר התברר כנכון. העיר באמת מגעילה, מטונפת, מסריחה ומזוהמת. פרות במקום כלבים וקופים במקום חתולים. אבל איכשהו אני לא ממש יודעת איך, ראיתי אותה בעיניים אחרות, במקום להיכנס לדיכאון ולחשוב לאן הגעתי, מצאתי את היופי שבכל התנועה והזוהמה הזאת. הכל נראה לי די מגניב כאילו הגעתי לתוך החיים שבתוך הפח הזבל הירוק שמחוץ לבית שלי והעולם הזה הוא סודי שרק אנשים מעטים מגיעים אליו. נכון זה לא נשמע אטרקציה גדולה כל כך להגיע לתוך החיים שבתוך פח הזבל, זה לא מקום ששואפים להגיע אליו, אבל פה בעצם מסתתר הסוד. המקום הזה הוא קסום, מקום שלא שואפים אליו, אבל אלו שמגיעים לא שוכחים לעולם.
פה ברחבות וורנאסי הבנתי את הזכות הגדולה ביותר שאלוהים נתן לנו, זכות הבחירה. ואני לא מתכוונת לבחירה של לעשות או לא לעשות דברים מסוימים, הכוונה שלי היא לאופן שבו אנו מסתכלים על דברים. זה בעצם הדבר היחיד כנראה שאנו בוחרים בעצמנו, זה הדבר היחיד שאנחנו יכולים לשלוט בו. אתה לא יכול לדעת לאן יובילו אותך החיים ולאיזה סיטואציות, זה לא בשליטתך, אבל הגישה שלך לאותם דברים, הדרך שאתה מסתכל עליהם ואיך שאתה חיי אותם, שזה בעצם מה שגורם לך להרגיש שמח או עצוב, זאת כבר הבחירה שלך, והעוצמה של כח הבחירה הזה היא חזקה יותר מכל דבר אחר, כי זה מה שקובע אם תהייה מאושר או לא – אתה.
נחזור לוורנאסי….
הלכתי בסמטאות מלאות חרא של פרות ורק אלוהים יודע מה עוד, צחנה שכל כמה מטרים מתחלפת בצחנה אחרת וחוזר חלילה, גופות על אלונקות שמובילים אותן להישרף חולפות לידי כאילו כלום.
נשמתי את האוויר המזוהם והפיח של כל התנועה במיין רואוד והרגשתי טוב!
בכל הזוהמה הזאת היה משהו שלא כל כך ניתן להסביר, היה בזה איזשהו קסם, או יותר נכון עומק. דווקא שם בתוך כל החרא אתה מבין את הסיפוק שבדברים הקטנים ביותר, דברים שבמקום אחר נראים לך כברורים מאליו.
הסיפוק הזה שמרגישים מכלום דווקא במצבים שבהם אין לך ממה להרגיש מסופק אבל אתה פשוט מסופק וכתוצאה מזה מאושר, והאושר נובע מכך שאתה מרגיש חופשי, אבל חופשי באמת. ואתה מבין שחופש אמיתי ניתן לחוות אך ורק כשאין לך כלום, ואז הדברים שהיו ברורים מאליהם בחיים האמיתיים שלך, גורמים לך להרגיש שיש לך הכל.
אחד הדברים שהודו מלמדת אותך זה להסתפק במועט, ונדמה לי שזה השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד בחיים. להסתפק במועט- זה אחד המשפטים שנדמה לך שאתה מבין, אבל בעצם אין לך מושג עד שאתה לא חווה אותם. כמו גם המשפט "גודל האכזבות כגודל הציפיות".
בכל מקרה, אני נורא פחדתי להגיע להודו כי איפשהו בתוכי חשבתי שאני לא מהאנשים שיתחברו להודו, בדרך כלל אנשים שחושבים ככה פשוט לא מגיעים להודו, אבל אני משום מה כאן. עברו רק שלושה ימים ואני כבר חושבת שהודו זה בדיוק המקום לאנשים שלא חושבים שהם יתחברו להודו. יותר נכון אני חושבת שכל בן אדם חייב את זה לעצמו. רק במקום כזה החיים מלמדים אותך שיעורים שלא תשכח לעולם, את הדברים החשובים באמת.
ופה שאלת השאלות שאף פעם בעצם לא נעלמה לשום מקום, פשוט כאן החלה להיות רועשת יותר מבעבר, מהדהדת בראשי ללא הרף. מהי משמעות החיים, מה המטרה בכל זה?
מה המטרה בחיים שלהם, ובחיים שלנו, וההבדל המטורף ביניהם. המרוץ שלנו אחרי הלא כלום בעתיד, והמרוץ שלהם אחרי סיפוק צרכים בסיסיים בהווה. כל כך שונה העולם הזה מהעולם שאנחנו חיים בו שזה פשוט לא משאיר לך בררה. אתה חייב להבין, חייב לגלות, חייב תשובות – תשובות שאתה יודע שלא תקבל לעולם.
באותו היום בערב הלכתי לראות את הטקס המדובר – שרפת הגופות.
הלכתי אני ובחור שפגשתי בגסט האוס, בסמטאות החשוכות דורכים על חרא של פרות ועוקפים את הקבצנים הישנים על המדרכות. הלכנו לעבר גולת הכותרת של וורנאסי – עיר המוות, לעבר המשרפה.
כשהתקרבנו ראינו הרבה מדורות והרבה הודים שכל הזמן מביאים עוד ועוד עצים, וכאלו שסתם עומדים ומסתכלים. אנחנו היינו התיירים היחידים באותה השעה, ואני הייתי הבחורה היחידה, כולם הסתכלו עלינו אבל זה לא הזיז לי , מהשהות הקצרה שלי בנפאל כבר התרגלתי למבטים הבוהים ולמדתי להתעלם.
האמת היא שכשחושבים על זה , זה די מוזר שתיירים באים לראות את הטקס הזה.
דמיינתי לעצמי שבארץ, להלוויות שלנו יבואו תיירים לראות איך אנחנו קוברים את יקירינו, והמחשבה די שיעשע אותי.
בכל מקרה, עמדנו שם וחיפשנו עם העיניים גופה באחת המדורות, אבל לא מצאנו. ואז החלטנו להתרחק קצת, בדרך ראינו גופה שמונחת על אלונקה לצד אחת המדורות. כאשר מצאנו נקודת ראות טובה נעצרנו על מנת לחכות לשרפתה. בזמן שחיכינו הוסתה תשומת ליבינו על ידי שיחה שניהלנו, הבחור סיפר לי שהאש מאחורינו ששני הודים שומרים עליה, היא אש נצחית, שההודים מאמינים שאם האש הזאת תכבה, יגיע סופם.
כאשר סובבנו את ראשינו שנית לכיוון המדורה ראינו את הגופה כבר מונחת בפנים. הגופה הייתה מכוסה בניילון לבן ,מונחת על קרשים ומכוסה בקרשים עד אמצע הגוף. מכיוון שהניילון היה נצמד היה ניתן לראות כמעט בברור את תווי פניו של המת.
עמדתי שם ובהיתי לעבר המדורה, עקבתי אחרי כל פרט, בהתחלה הם הציתו את הקרשים שמתחת, והאש כאילו החלה לאכול את הגופה מלמטה. האנשים שפכו על הגופה איזה שהיא אבקה לבנה ואחרי זה חומה, והלהבות החלו ללפף את הגוף הזר ששכב לו שם ורק חיכה להיאכל ע"י האש.
הלהבה אכלה את הגופה באיטיות כזאת כאילו התענגה על כל פיסת בשר, בביסים קטנים קטנים מכיוון שהייתה קשה לעיכול.
אי שם מהצד השני של המדורה בצבצה לה הרגל במערומיה, אבל האש משום מה פסחה עליה לעת עתה.
איפשהו עמוק בפנים קיוויתי שהאש תאכל את הניילון שעל פניו של האיש, כי איפשהו בתוכי רציתי לראות הכל, אבל הכל עד הסוף. רציתי לראות את הפנים נאכלות על ידי הלהבות. זה לא קרה אבל הדמיון שלי חיפה על כך. אני ראיתי הכל.
בהיתי לעבר המראה המזעזע לכאורה ולא יכולתי להסיט את מבטי.
לא , לא היו מחשבות בראשי, אני אפילו לא יודעת מה הרגשתי. פשוט בהיתי בגופה הנמסה לתוך האש לתוך המוות לתוך המה שאחרי, לתוך היקום האינסופי, לתוך האלוהים.
ראיתי איך הראש מתחיל להינתק מהגוף כמו שעווה. הגוף כבר נהייה נורא קטן ורק הראש נשאר אותו הדבר. עמדתי שם ולא הרגשתי דבר, והרגשתי יותר מידי. בלתי נקלט. אחד הדברים שלמוח קשה לקבל ולכן הוא פשוט מתנתק. בדיוק כמו השקיעה שראיתי בצ’יטוואן, רק הצד השני של המטבע.
אבל ההרגשה הייתה נורא דומה. אלו היו החיים, רק שם זה היה היופי שבטבע, ופה המוות.
בשני התופעות התגלמות האינסוף, בשנהם התגלמות היופי שבבריאה.
בערב הזה ובחוויה הזו וורנאסי הראתה לי את הקסם שלה.
החושך, הזוהמה, הזבל בסימטאות, הצחנה, הקבצנים שזרוקים על המדרכות ואין לדעת אם הם חיים או מתים, ושריפת הגופות, הכל ביחד כחלק בלתי נפרד אחד מהשני, ומהחיים. כאילו פה מראים לך את האמת שאף פעם לא רצית לראות, את החיים שבתוך הפח הזבל הירוק…
—————————————————————————————————————————————————
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
מתוך הספר: "גאלאפולה – המסע בעקבות הנבואה" / מאת הדס דרכלי
—————————————————————————————————————————————————
"ובעשור העשרים ושישי לכיבוש כדור הארץ, כאשר ונוס תקבל את פני השמש
והארץ תקבל את פניה של ונוס
תיפתח האפשרות לבני כדור לכת ארץ לצאת לחופשי.
ואימא אדמה הפשירה את השלגים, והעלתה את גאלאפולה לאדמה.
הבחירה נעשתה."
(קודקס הזמנים הגדול, ערך 15, זמן נשר)
בעוד תושבי גאלאפולה מתכוננים למסיבת הלילה, ישבו יונהוא וסיילו בהיכל המלכה ודיברו על דברים קצת פחות שמחים.
"כל הכבוד לך, המלכה," אמר יונהוא, "את נתת לבני עמך כוח להיטען, נתת להם סיבה למסיבה."
"האמת היא שאני חוששת, יונהוא," אמרה המלכה, "אולי אמרתי את הדברים בביטחון רב מדי… שואלת אני אותך ואת שרביט הידע, איך באמת נוכל להגן על גאלאפולה מצד אחד, ולעזור לבני האנוש מצד שני? הדברים קורים בקצב מהיר, בקרוב ונוס תראה את פניה אלינו. אנחנו חייבים למצוא את הדרך עד להופעתה. האם באמת נוכל להיות מוליכים חשמליים מחוץ לגאלאפולה? ואיך נגן על עצמנו בפני האלקטרונים האשתאורים? הרי זה בלתי אפשרי, ראה מה האלקטרונים האלה עשו לקטנה הזו."
"ואולי זה כן קשור לקטנה הזו," אמר יונהוא בעודו פותח את הקודקס, "היא שינתה תדר."
"איך?" שאלה סיילו בתמיהה.
כאשר הרגשתי את התדר של האלקטרון שורף את סירקולה, מיד חיפשתי את התשובה בספריה הקולקטיבית תחת ערך "תדר טעינה שלילי". ולא מצאתי כלום אבל כאשר חיפשתי תחת ערך תדר של "בחירה חיובית"… הבנתי, הגאלאפלית הזו עשתה בחירה "חיובית" ושינתה תדר על כדור הארץ! זו הסיבה שהאשתאורים הסתכנרנו עליה. "אני חושב שהיא חשבה מחשבה עם רצון חדש, מחשבה שכנראה לא נוצרה בכדור הארץ מאז ההשתלטות האשתאורים. אני לא יודע על מה היא חשבה, אך את מבינה סיילו, כנראה שלא נוצר אף תדר חדש מאז השתלטות האשתאורים! זו הסיבה שהאלקטרונים עלו על התדר שלה, כי זה מה שהם חיפשו, תדר חדש. האם את מבינה מה זה אומר?"
"אנא, פרט." ענתה סיילו בסקרנות.
"טוב, אנסה," מלמל וחייך, ”אני עדיין חדש במקצוע… אם האשתאורים קידדו גן הפועל על הזיכרון של בני האדם, פירוש הדבר שהם שולטים במחשבותיהם. אני לא יודע בדיוק איך, אך כפי שאנחנו מצליחים להתקשר אחד את השני מבלי באמת להיפגש, אולי גם האשתאורים יכולים לעשות זאת עם בני האדם. אבל בסירקולה לא קודד שום גן חדש ומחשבותיה היו פתוחות. היא חשבה מחשבה חדשה עם רצון חדש, התדר הדהד מחוץ לגאלאפולה, והם, שתפקידם הוא לחפש ולמצוא כל תדר חשוד במערכת התדרים של כדור הארץ, הצליחו להסתנכרן עליה.” יונהוא לקח שאיפה עמוקה.
"הם לא הצליחו. בסופו של דבר, ואכן מזל גדול היה שסירקלס היה שם, אבל אם היא ניצלה, אולי יש בה יכולת לחולל אנרגיה בצורה שונה מכל הגאלאפלים. אך עדיין איני יודע זאת בוודאות, מלכתי, אני מקווה שאמצא את התשובה בקודקס הזמנים הגדול."
"אני מבינה," אמרה סיילו, "אם כך, אשאיר אותך לבדך. הקודקס ושרביט הידע ייתנו בודאי את התשובה המדויקת. אנא עדכן אותי אני אצא לשמוח בינתיים עם אחינו ואחיותינו. זו עלולה להיות החגיגה האחרונה לזמן הקרוב."
יונהוא הביט בה כשסגרה את הדלת מאחוריה. הוא העריך אותה על אומץ ליבה, היא הבינה את גודל תפקידה וקיבלה אותו במלואו. מאידך, הוא הרגיש שעדיין אינו מבין ואינו ממלא את תפקידו כראוי, אך ידע כי עליו לסמוך על שרביט הידע כדי ללמוד מהמידע העצום שהוא מכיל.
המוזיקה התנגנה כל הלילה. ריקודים, צחקוקים והתחשמלויות היו מנת חלקם של המשתתפים, יונהוא שמע אותם מהחלון, ליבו רצה להצטרף אליהם, לחגוג ולשמוח. כמה צעיר ותמים הרגיש אז, הוא נזכר, ביום שהתעורר,לפני 258 יום. הוא לא ידע שישן עד שסיילו ספרה לו את כל השתלשלות האירועים, כפי שלמדה משיחתה עם גאליא. עכשיו הרגיש יונהוא מבוגר מתמיד, כל כך הרבה דברים קרו מאז ההתעוררות. הוא נפעם ממהירות הקצב שבו הדברים קורים אך הרגיש איטי מדי להבינם. יונהוא הבין כי עליו לקפוץ למים ולהתמודד עם תפקידו. הוא הביט בשרביט הידע אך לא הרגיש שום רצון להחזיק אותו, הוא הרגיש בודד, כאילו נשאר לבדו להתמודד עם הסבל של העולם, ובאחריותו בלבד למצוא את הפיתרונות… הוא רצה לחזור אל חיקה של סבתו, גאליא. יונהוא הביט בייאוש אל התקרה ונאנח ארוכות. הלוואי והיית פה איתי, סבתא, מלמל, אנא הדריכי אותי, כווני אותי בדרך. הוא זכר את כמה נעים היה לשכב בחיקה, מספר דקות לפני השינה, ממתין לשמוע סיפור…
קולה של גאליא עלה לפתע בראשו – "עליה לעזוב את גאלאפולה ולנסוע לניו יורק, להתחבר אל הסרבר הגדול, להתחבר אל בני האדם.”
ניו יורק? עיר האנשים? הסרבר הגדול? זה מסוכן. מוחו של יונהוא הסתחרר, הוא ידע למי גאליא מתכוונת.
"לפני שנים רבות…" גאליא החלה להתגשם לכדי דמות בחדר, "החיים על פני הכדור היו נראים אחרת. בני האדם והגאלאפלים הכירו אחד את השני ודיברו שפה משותפת. הגאלאפלים היו משמחים את ליבותיהם של בני האדם ומביאים תקווה, אמונה ושעשוע לחייהם, ובני האנוש,כפי שקראנו להם אז, בצחוקם השופע, היו מטעינים בשמחתם את תושבי גאלאפולה. אך לצערי, לא כולם קיבלו זאת כדבר טבעי. האשתאורים הפכו את בני האנוש לבני אדם, ונהנו מהשליטה בהם. הם פחדו שתכונת השמחה של בני האנוש ויכולתם להאמין בעצמם תגרום להם לרצות להתנתק מיוצריהם האשתאורים. לכן אסרו האשתאורים על בני האדם להתחבר לתושבי גאלאפולה ומחקו זיכרון חברות משותף זה מהדנ"א של בני האדם המשובטים. היה זה מעשה ששינה את גורל ההיסטוריה, כי ברגע שבני האנוש שכחו אותנו, לא היה עוד מי שיזכיר להם מי הם. כיום הם אינם מכירים בנו או זוכרים מי אנחנו, אך במקצתם נותרו עדיין תאים של זיכרון. עליך לשלוח את סירקולה למצוא את בני האנוש בעלי הגן הזה, ולהזכיר להם את הידידות הגדולה ששררה בינינו. הם היחידים שיכולים לעזור לנו להעביר את המידע לשאר, שכן כל בני האדם חולקים כמונו זיכרון קולקטיבי של דורות קדומים, וגם אם יהיו רק מתי מעט שייזכרו, הזיכרון יעבור כגל מאדם לאדם…"
ובאומרה זאת נעלמה גאליא.
"סבתי גאליא," לחש יונהוא לעבר דמותה הנעלמת של סבתו, "את מורתי הגדולה, תודה על תמיכתך." יונהוא שב לעיין בקודקס:
דומה מושך דומה
אמת מזמינה אמת
שקר מכריח לשקר
רגישות קליטה קיימת
כך או כך
בעליונים כמו בתחתונים
הקובע הוא הרצון
(קודקס הזמנים הגדול, ערך 3, זמן ירח)
עם עלות השחר הרים יונהוא את עיניו וממקומו על אדן החלון הביט לעבר הכפר השקט. גופו זהר כולו בצבע סגול עדין ומחושיו נעו בערנות. ידו אחזה בשרביט הידע, הוא ידע מה עליו לעשות. אין שום סיבה שזה לא יעבוד, חשב, אבל הכול תלוי ברצונם.
לאתר הספר: galapula.co.il
—————————————————————————————————————————————————
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
Lovers walk / מאת קובי גיא
—————————————————————————————————————————————————
לאתר של קובי גיא: www.kobiguy.com
—————————————————————————————————————————————————
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
טוהר קל / מאת תמי אפשטיין
—————————————————————————————————————————————————
לאתר של תמי אפשטיין: www.tami-epstein.com
————————————————————————————————————————————————–
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
סיפור-הרהור / מאת אלעד נעימי
—————————————————————————————————————————————————
סיפור הבריאה – בלי צנזורה!
כשאלוהים נולד, הוא נולד לבד. בלי אחים ובלי דודים, אפילו הורים לא היו לו. קשה להיות לבד חשב לעצמו אלוהים כשהיה קטן. יום אחד, כשהשעמום כבר אכל אותו מבפנים הוא החליט לצאת ולחפש חברים. אלוהים חיפש וחיפש, ולא התייאש!! אבל המסכן עוד לא הבין שחוץ ממנו לא היה כלום. וככה הוא הסתובב ברחבי היקום וחיפש וחיפש.
אחרי הרבה זמן צץ לו רעיון "אם יהיה לי מגרש משחקים, אני לא אצטרך חברים" חשב לעצמו אלוהים. אז הוא לקח קצת אור, קצת שמיים, שפך אדמה והוסיף מים. וככה ברא לעצמו מגרש עם הרים וצמחים – מגרש משחקים. אלוהים הקטן היה מאושר כמו שלא היה מעולם, הוא שיחק ושיחק, ועם הזמן הוסיף לו גם חיות וכמה בובות.
במגרש המשחקים של אלוהים חלק שמחים, חלק סובלים. חלק מסכנים ולחלק החיים די קלים. לחלק יש חיים רגילים ופשוטים, לאחרים חיים קשים ומעייפים, ולכל השאר חיים מרתקים. לכולם יש עליות ומורדות אבל כולם רוצים להמשיך לחיות.
אלוהים כשהיה קטן בנה לו עולם. זה קצת אנוכי הייתי אומר – לבנות עולם שמכאיב לכולם, רק בשביל להעביר ת’זמן. אבל זה לא היה בכוונה – אחרי הכל הוא בסה"כ הכל היה רק ילד קטן.
היום אלוהים כבר זקן, כמו סבא. והיום הוא מבין שעשה טעות. היום אלוהים מנסה לכפר, ולעזור לנו למצוא משמעות. רק שעכשיו זה נורא קשה כי אף אחד לא מאמין לאף מילה שהוא מדבר.
זה קצת חבל שכבר לא סומכים עליו. אולי אם עם קצת אמון נוכל כולנו להיות תמיד מאושרים, ולא רק לרגעים קצרים? אולי בעזרתו של אלוהים?
————————————————————————————————————————————————–
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
שיר-סיפור / מאת יוני חי
—————————————————————————————————————————————————
היצור הקטן
יש לי יצור קטן בתוכי..
היצור הקטן, תמיד היה שם
במשך השנים, למדתי להכיר אותו, ולאט לאט, בחלוף הזמן, הפכנו לחברים טובים אני והיצור הקטן
כשהיה לי טוב, הוא היה מתחמם בחיבה
כשהייתי עצוב, הוא היה מגמגם בלי סיבה
כשהייתי מופתע הוא השתתק, וכשהייתי נרגש הוא ניתר והתרגש
וכך חלף לו הזמן ועבר, עד אשר קרה הדבר…
זה היה אותו יום שהתחיל די רגיל,
אני, היצור הקטן ואיתי התרמיל
שעה חולפת, עבר לו היום
אני בשלי, והיצור חי לו בשלום
כשלפתע החל הוא קופץ וגועש
בועט, מתרגש, את תשומת ליבי הוא דורש
מה קורה, יצור קטן, שאלתי מהר
אינני רגיל שכך סתם פתאום הוא מתחיל לפרפר
כשלפתע תפסה את עיני עלמת החן
ומייד אך הבנתי, למה היצור התכוון
נאלם דום, השתתק, לא ידע לדבר
וכך גם אני, מופתע, נפעם מיצירת הפאר
ובחוץ אפילו השמש לפתע חייכה
מרגע הופעתה של אותה נסיכה
מאותו יום שהיה, עבר לו הזמן
ואני לא מזהה את היצור הקטן
הלך ותפח וגדל הוא מאוד
מילא את קרבי, גדל עוד ועוד
והיום הוא איננו אותו יצור קטן
שהיה לי חבר כה קרוב מגיל הגן
אלא הפך הוא להיות יישות ענקית
תחושת חמימות פנימית, אמיתית
אז נכון שלעיתים הוא מתכווץ כשאת לא כאן
ולרגע קט, הוא מזכיר לי, את אותו יצור קטן
אך מייד מתפשט הוא בכל הגוף
כשאת פה איתי זהו אושר צרוף
תסלחי לי אהובתי שאולי קצת קשקשתי
זו אולי השעה, או כי אולי לא ישנתי
אך זאת בכל זאת אשפוך מהלב
יפה שלי, אני כל כך אוהב.
————————————————————————————————————————————————–
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
שירה / מאת תו זמיר, מתוך "שתיים ועשרה", הבלוג של תו זמיר.
—————————————————————————————————————————————————
מַשֵׁהוּ קָטָן (אֲנִי לֹא רוֹצָה)
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהַגִיד דְבָרִים גְדוֹלִים עַל הָחַיִים
אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לְךָ סִיפּוּר קָטָן.
מַשֶׁהוּ עַל דָג וְדָגָה.
עַל נְסִיכָה וּדְרָקוֹן.
מַשֶׁהוּ שָׂמֵחַ.
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהַגִיד דְבָרִים קָשִׁים עַל הָחַיִים
אֲנִי רוֹצָה לְחַיֵיךְ לך חִיוּךְ קָטָן.
מַשֶׁהוּ עִם צְחוֹק בַּזָוִית.
עִם נִצְנוּץ בַּקְטָבִים.
מַשֶׁהוּ שֶתִזְכּוֹר.
אֲנִי לֹא רוֹצָה שֶנֵשֶב מוּל שוּם שְׁקִיעָה
רַק בַּמִרְפֶּסֶת, אוּלַי עִם כּוֹס תֵּה
מַשֶׁהוּ עִם דְּבַשׁ
לִימוֹן וְנַענָע
מַשֶׁהוּ פָּשוּט.
מַשֶׁהוּ קָטָן מְאֹד.
לַשֶבֶת בְּשֶקֶט-
אֲנִי אֶסְרוֹג
וְאַתָה תִּקְצוֹר אֶת הַדֶשֶא.
מַשֶׁהוּ קָטָן.
—————————————————————————————————————————————————
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
—————————————————————————————————————————————————
סיפור קצר / מאת יוני חי
—————————————————————————————————————————————————
לורן
את לורן פגשתי ב Tango Inn, ההוסטל בו נדב ואני שוהים. זהו היה יומנו השני בבארילוצ’ה ואני ישבתי בחצר ההוסטל, כשלפתע היא הופיעה לנגד עיניי. כוסית מדהימה, מסתובבת לה בגאון ברחבת הלובי. "אין סיכוי" הייתה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש, אך לאחר כמה שניות התאפסתי וקיבלתי החלטה: זה הולך לקרות! עדיין לא היה לי שמץ של מושג איך זה הולך לקרות, ובטח שאומץ לגשת אליה עוד לא אזרתי, אבל הידיעה שזה הולך לקרות הלכה והתבססה.
כעבור 10 דק’, בעודני שוטף את הכלים של ארוחת הערב במטבחון של ההוסטל, לורן נכנסה. וכך קרה שהתחלנו לדבר. למעשה, היא ניגשה אליי ושאלה אותי משהו בספרדית. לאחר שנסגרנו שאני מישראל והיא מלונדון, עברנו לדבר בשפה בה שנינו שולטים היטב – אנגלית. השיחה זרמה וקלחה, "עקיצות" הוחלפו בינינו תכופות. מהרגע הראשון נהניתי בחברתה של ידידתי החדשה. החוויה הבריטית הראשונה שלי.
קצת על לורן: לורן נולדה באנגליה, חיה בלונדון, וכיום, בת 25, לאחר 6 שבועות של התמחות בארגנטינה, חוזרת בעוד שבוע לאנגליה לשנה אחרונה של לימודי הרפואה. יהודייה, ג’ינג’ית, חמודה וחצופה כאחד. השאירה בבית חבר מזה 4 שנים, בן 30. הוא רוצה להתחתן, היא לא. היא רוצה לעבור לגור במקום אחר, אולי אפילו ישראל, בה הייתה פעמים רבות. בקיצור, לורן ב"כאפה" לא נורמלית. אז אנחנו מדברים, ואני מודיע לה שאנחנו הולכים להתקלח ואז לצאת בערב. "מה, ביחד?!" שואלת-מחייכת לורן. "אם זה מה שאת רוצה, מי אני שאסרב?" שנינו צחקנו, ועם המתח החדש שנוצר באוויר נכנסנו למקלחת, בנפרד.
לנדב לא התחשק לצאת, ולאחר שהבנו שמי שמצטרף אלינו מצד לורן הוא גבר ולא בחורה, נדב בחר להישאר בהוסטל. אז יצאנו. היינו לורן ואני לבד, כשלא ברור לאן נעלם הבחור שהיה אמור להצטרף, וגם לא עניין אותי במיוחד. האווירה בערב היתה קסומה. לאחר ששתינו, יצאנו לסיור רגלי בעיר: "you need to show me the city", היא אמרה. אז לקחתי אותה לאחד המקומות היפים בעיר. במרכז העיר, רחבה מוקפת בניינים הבנויים אבן ובולי עץ. שילוב ייחודי מאוד שעוד לא ראיתי כמותו. ושם, כמיישב הגישה הישירה, ניסיתי אותה לראשונה על בחורה שאינה ישראלית: Lauren, can I be direct? I really would like to kiss you now". שוק! הלם! שקט מוחלט. לורן הייתה המומה. היא בהחלט לא ציפתה לכזאת ישירות. לקח לה זמן להתאושש, ואני – מחייך, שמח, לא נבוך. מרגיש חופשי, כאילו אני מלך העולם. וכמובן שהעסק מסובך, ויש חבר, ואולי חתונה, אז לא התנשקנו. וכל זאת ידעתי מבעוד מועד, ועדיין לא הזיז לי. כ"כ כיף, לא להסתיר מחשבות, לתת לבחורה לדעת שאתה רוצה אותה, שהיא מושכת בעינייך, שהמבטא שלה סקסי. לא ללכת סחור סחור. לורן הייתה מקסימה. התחלנו את דרכנו חזרה. בהתחלה, היא עוד הייתה נבוכה, אך אני הרגשתי חופשי ולא ניסיתי לשנות את נושא השיחה, לא התעלמתי ממה שהיה. כאשר הגענו להוסטל, ליוויתי אותה לחדרה. היא רכנה לעברי ונשקה על שפתיי. לילה טוב לורן, נתראה מחר..
למחרת, לאחר ארוחת בוקר עם נדב, לורן ונטע, בחורה ישראלית עימה התיידדנו בהוסטל, יצאנו נדב ואנוכי להסתובב בעיר. בארילוצ’ה. פעמים רבות שמענו את שמה, העיר המדוברת ביותר בקרב המטיילים בארגנטינה. עיר השוקולד והגלידות. לעיר הגענו לפני מס’ ימים, עם ציפיות גורדות שחקים, כך שמובן מדוע היו לי ספקות לגבי אמיתות המיתוס. כמה שטעיתי.. בארילוצ’ה, עיר ציורית וצבעונית, ללא ספק שופעת קסם. מרכז העיר חי ותוסס במהלך כל שעות היממה, והתכונה באוויר נודפת ריח של דרום תל אביב. בתים צבועים בכל צבעי הקשת, והרחובות מלאים בתי קפה וגלידריות, כאשר הכל משקיף אל עבר אגם המרהיב בצלילותו וביופיו, מוקף הרים ירוקים. והבחורות, אח הבחורות. בעודנו הולכים ברחוב, צדו עיניי את הבחורה היפה ביותר שראיתי בארגנטינה, יושבת לבד על בקבוק יין, בשולחן של אחד הברים, באמצע הרחוב. לא יודע אם זו אווירת הטיול, או שבאמת משהו בתוכי השתנה בחודש האחרון, אבל פתאום זה כבר לא נראה כל כך נורא ומאיים לגשת ולדבר עם גברת מעניינת ומושכת ככה סתם באמצע הרחוב. ניגשנו אליה ושאלנו אם אפשר להצטרף. דיברנו קלות עם פטרישיה האורוגוואית, שסיפרה לנו על לימודי הפסיכולוגיה שלה. לאחר עוד כמה דק’ וכוס יין, המשכנו בדרכנו. כאשר הערב החל לרדת על בארילוצ’ה, חזרנו להוסטל, להתכונן לקראת ארוחת הערב. אל הארוחה שבישלנו, הזמנו את לורן להצטרף ועל כך היא תאמר בהמשך: "I was rude to you, but you still made me dinner". בלילה, ישבתי עם לורן בחצר. התחככנו האחד בשנייה, והאוויר התמלא חשמל. ליטופים, יד ישראלית המחליקה על בטן בריטית, שיער שחור המלטף שיער אדמוני, התרגשות מטורפת. תחושה שמשהו קורם עור וגידים, דבר חדש שנולד. תחושה ששנינו לבד בעולם. מחר לורן נוסעת. מתכננת יעד נוסף ואחרון בארגנטינה לפני חזרתה לאנגליה. אנחנו נפרדים במחשבה שלא נתראה עוד, אך אני יודע בתוכי: אנחנו עוד ניפגש לורן, אנחנו עוד ניפגש..
אתה שומע על זה מאנשים סביבך, שניסו את זה. אתה שומע איך הם מתארים את ההרגשה. זה שונה, זה לא משהו שאתה מכיר. איבוד חושים, מלך העולם. אתה שומע על זה מאחרים, אבל לא מאמין שזה יקרה גם לך. ויום אחד, אתה רואה את זה מולך, מונח, במרחק נגיעה. אתה מפחד לנסות אבל מרגיש חייב. רק פעם אחת, מה כבר יכול לקרות מפעם אחת? אתה יכול לעמוד בזה! אבל עדיין נרתע.. פתאום, מבלי לשם לב, אתה טועם. לוקח מנה. הטעם שונה, ההרגשה מוזרה. זה משהו חדש, משהו שלא היכרת. אתה מרגיש שזה לא סיפור כזה גדול, אתה עומד בזה. אז אתה שוב מנסה, לוקח עוד מנה.
אתה ב high. הכל מסביבך זוהר. מרגיש על גג העולם. סחרור חושים, אין יותר עתיד, יש רק את עכשיו.. אתה מרגיש חופשי מתמיד, מסוגל להכל. אומר מה שחושב, לא עוד מחושב. הכל קורה, הכל מצליח. ואז- אתה ב down. ההשפעה חולפת ואתה לא מצליח לחשוב על שום דבר אחר. מסביב יש הכל מהכל, ובשפע. אבל אתה רוצה רק את המנה. רק עוד פעם אחת וזהו. רק להרגיש שוב את אותה תחושה עילאית.
אתה יוצא לטרק של 3 ימים בטבע. מנסה להתנקות, חושב טבע, חושב נקי. אבל כשאתה חוזר, המנה שוב מולך. כאחוז דיבוק אתה הופך את העולם רק בכדי לטעום עוד טעימה מהמנה, בפעם האחרונה.
ואתה שוב ב high. זה אפילו טוב יותר מהפעם הראשונה. וזה השלב שאתה מבין: אתה מכור! כעת, זה כבר נגמר, המנה כבר לא בהישג יד. רוצה עוד, אבל יודע שחווית משהו מיוחד. מקווה לטעום בעתיד שוב מהטעם הנעים, החדש, השונה, שהיה כה טוב עמך. טעמן של הבריטיות.. לורן הייתה המנה הראשונה שלי, התמכרתי..
קיבלתי מייל מלורן. היא חוזרת לעיר ללילה אחד, והיא רוצה שניפגש. קשה לקבוע בהתרעה קצרה כאשר אתה מטייל. אין פלאפונים, אין אינטרנט צמוד. השעה הייתה 17:00 אחה"צ. אני כותב לה שניפגש במרכז העיר, ליד הפסל של הסוס ב 22:30.
לקראת השעה המיועדת, עזבתי את מסעדת דון אלברטו, והתקדמתי לכיוון מקום המפגש. בדרכי, נכנסתי לקפה אינטרנט מקומי בכדי לבדוק אם לורן הגיבה על המייל. לא הייתה כל תגובה. עם תקווה בלב שהיא ראתה את שכתבתי, הגעתי לנקודת המפגש. השעה, 22:30, לורן לא הגיעה. אני מחליט להישאר עד 23:00. מדליק סיגריה. מנסה לא להרגיש מטומטם. נאבק במחשבות הרצות בראשי אם היא כן תבוא, היא לא תבוא.. 22:50. מנסה להיראות כחלק מהקהל, אבל עם זאת להישאר בולט למקרה ולורן תגיע. מדליק סיגריה נוספת. "אם אני מסיים את הסיגריה והיא לא מגיעה – אני הולך" משכנע את עצמי.
23:01. בבטן מתבשל כאב נוראי. אני חוזר לקפה אינטרנט לחפש סימן כלשהו מלורן. יש הודעה חדשה: לורן מוסרת שהיא לא תספיק להגיע כי זה מוקדם מדיי, ושהיא רוצה לפגוש אותי מחוץ ל"ווילקני", הבר השכונתי, בשעה 23:30. מבט חטוף על השעון מלמד אותי כי יש לי 20 דק’. בתקווה שהיא תראה את ההודעה, אני מוסר לה שאני בקרבת מקום ושאגיע.
23:30, מחוץ ל"ווילקני". אין זכר ללורן. מרגיש מטומטם. מוותר על סיגריה נוספת. "הפעם אני נותן רק רבע שעה!". מתחיל כבר לחשוב מה לעזאזל אני עושה פה. חושב שאולי כל הרעיון היה מיותר.
23:37 – לורן מגיעה! אני קצת מופתע. אבל רגע, היא לא לבד. "מה יש לך?! מה את לא מבינה? למה את תמיד מקיפה את עצמך באנשים נוספים?" שואל את עצמי. אולי בכוונה היא נמנעת מלהישאר לבד בחברתי? לורן מגיעה עם בחור בשם סטפן, ספרדי שלא יודע מילה ארורה אחת באנגלית. וכאילו שהסיטואציה לא כבדה לי דיה גם ככה, לורן מתרגמת לנו את 2 צדדי השיחה. אני כבר מתחיל להגות תוכנית חילוץ. אומר ללורן שכנראה אני צריך "לחתוך" בקרוב כי קבעתי עם נדב. אנחנו עוצרים לאכול גלידה באחד ממקומות הגלידה המפורסמים בעיר, כשלפתע – נק’ מפנה בעלילה. סטפן מודיע כי לא ימשיך איתנו את הערב – הוא חוזר ללון בהוסטל. סטפן – אתה מלך!!!
אז זה שוב לורן ואני. אנחנו מתיישבים על ספה באחת מפינות הישיבה בבר. סוף סוף לבד. שיחה קונבנציונלית ופשוטה, וברקע אני מזהה חבר מהארץ עם חיוך מטומטם מרוח על כל הפנים. ואני מרגיש אידיוט. הוא מחייך, כי אני כביכול בדייט עם כוסית בריטית, אבל אני, בתוכי אני מרגיש שאני סתם משלה את עצמי. היא בטח רואה בי כחברה להעביר עימה את הערב ותו לא. פתאום היא פוגשת איזה אוסטרי אחד שהיא מכירה ומנופפת לו שיצטרף. האידיוט מתיישב איתנו. אני נכנס לשיחה, מנסה להיראות מתעניין, להראות שלא איכפת לי, לא להיראות חסר שקט. ובראש עוברת מחשבה אחת – אכזבה!
כשסוף סוף אנחנו "מתקפלים", לורן שואלת אם אני מלווה אותה להוסטל בו היא לנה ואני כמובן עונה בחיוב. ג’נטלמן? או סתם תולה תקוות אחרונות? אנחנו מגיעים ל"מרקו פולו" ועולים לחדרה של לורן. היא מראה לי את החדר ואז יוצאת החוצה ואנחנו מתיישבים על ספסל במסדרון. שנינו עייפים. אני מתחיל לכוון לקראת פרידה , מבין שלא ייצא כלום. כנראה טעיתי במה שהרגשתי. אומר לה שאני חש צער שלא יצא לנו לבלות יותר זמן ביחד, רק שנינו, לבד. כשלפתע, היא נצמדת אליי ומתחילה לנשק אותי בתשוקה מטורפת. מופתע, אני מתחיל לנשק בחזרה. ואיזו נשיקה, איזה להט. הבחורה יודעת את העבודה. לאחר כמה דק’ אנחנו מפסיקים לטובת מסכת ליטופים. היא מצטערת שלא נישקה אותי כבר ביום הראשון בו יצאנו. אני אומר לה שאני מבין אותה. מסביר לה את הבדלי התרבויות בינה בין הישראליות – אשר תמיד יאמרו לא בפעם הראשונה, לפרוטוקול. איתה, זה אחרת. מבין את התסבוכת שעוברת לה בראש. היא מרגישה רע עם עצמה. חבר שלה בבית, והיא פה מתנשקת איתי. כ"כ טובה וחמודה, ואני אומר לה את זה. אומר לה גם שהיא צריכה להיות מאושרת. שלא הייתי מנסה אם הייתי חושב שהיא כן. אנחנו קמים. מתנשקים שוב, מחובקים, והיא נוגעת לי בתחת, ואומרת שהוא מוצק ויפה. ואני נוגע בשלה, ומאשר.
אנחנו נפרדים לשלום. see you soon היא אומרת. היא באה עוד כמה חודשים לישראל. אני כנראה לא אהיה שם, אבל מרגיש שלם. מרגיש טוב. מרגיש שהסיפור נסגר כפי שהיה צריך להיסגר, לא רוצה לשנות דבר..
—————————————————————————————————————————————————
מעוניינים לשתף בשיר או סיפור קצר שכתבתם, תמונה שצילמתם, ציור שציירתם או כל מעשה אומנות שיצרתם? שלחו לנו למייל, ובמידה והיצירה תתאים לרוח אתר חדשות טובות נפרסמה בעמוד הפיאצה לאומנות. את היצירה שלך יש לשלוח לדוא"ל: editor@thegoodnews.co.il
Fun
היום לפני…
הציטוט היומי:
